לאחר שנים רבות של קומדיות קלילות ומשעשעות, אסי דיין החליט לשנות כיוון בראשית שנות התשעים. כזה שמתאר בדידות עירונית, נבוכים עירוניים, לבבות שבורים, סמים ואלכוהול, חיילים וחברה מפוצלת. דיין והמפיקים יורם כסלו ורפי בוקאי השקיעו 20 שנה בהכנת הסרט. באותה תקופה, דיין, יחד עם המפיקים יורם כסלו ורפי בוקאי, לא יכלו לדמיין שהחיים על פי אגפה יהפכו לאחד הסרטים החשובים ביותר בישראל. אך הם ידעו שמבקרים יזהו זאת כנקודת מפנה בתולדות הקולנוע המקומי.
כשבוחנים איך הסרט נוצר, יש מספר גרסאות שונות לתהליך ההפקה
בין היתר אנו למדים כי דיין היה מועמד לביים את הסרט בעצמו, כי השחקנים היו לחוצים על תפאורה במשך חודשים לפני שהסרט עלה למסך הגדול, וכי המפיקים היו מוכנים להעמיד את הפרויקט.
החיים על פי אגפה זכו לשבחי ביקורת פה אחד וזכו בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר בקופות. אז הבמאי אסי דיין הדגיש כי חיים אל-פי אגפא לא נועד כפסיכוגרמה של החברה הישראלית, אלא כמערך.
הסרט מתרחש בתל אביב, אך הרבה ממנו מתרחש בפאב מקומי בדיוני בשם "ברבי", כינוי סאטירי לבית חולים ישראלי מפורסם לבריאות הנפש.
דליה (גילה אלמגור), אישה זקנה בסוף שנות ה -40 לחייה, בסופו של דבר נקלעת למערכת יחסים עם גבר שהכירה בפאב גדול בתל אביב בשם ברבי, קיצור של שם המוסד הפסיכיאטרי אברבנאל.
התסריט של החיים על פי אגפא משלב את כל האלמנטים הללו בריקוד שדים מערבולת תזזיתית המתרחש בלילה בודד בבר אפל וצפוף בתל אביב.
בנוסף לאסי דיין, יורם כלסו, ורפי בוקאי, גילה אלמגור, אשר הסרט זכור בזכותם, חשוב לציין גם כי המוזיקה בסרט הולחנה על ידי נפתלי אלתר, שהוא אחד המלחינים, והבימאים הגדולים (ואביו של אורי אלטר)
כתבת החדשות של בי 04 – פורטל החדשות של הצפון,
הדעות בכתבות אינן מהוות המלצה ואין לפעול על פיהן ללא התייעצות עם מומחה
